נערות בשיא פריחתן נעלמות לתוך המערכת הצבאית שדוחקת אותן. ברוב המקרים, למצבים נפשיים של יאוש, תסכול, דיכאון ותחושת אפסות. החברה הישראלית יצרה נורמה התנהגותית ביחס לשירות הצבאי, המשתקת את אפשרות התגובה של החיילת. איזה תכנון ומחשבה משקיע צה"ל בשימוש בחיילות העומדות לשירותו? הצהרתו של קצין בריאות הנפש של צה"ל שהתריעה על תופעה זו גררה אחריה נזיפה מהרמטכ"ל וניסיון השתקה נוסף.
שבא: "עד היום אני מתעוררת שטופת זיעה מחלומות על התקופה שביליתי במקום שכולו אפור-בז' והרגשתי חשובה כמו אבוקדו"
"הארץ" 30.11.84
המחלה: שעמום ודיכאון
שבא סלהוב, עכשיו עתונאית, נשלחה לבסיס חיל תחזוקה בצריפין. יומה התחיל ב- 7:30 במסדר בוקר. אחרי הבדיקה השגרתית (צחצוח נעליים, תג יחידה וכו') הביאה דואר (כ- 15 מכתבים) למשרד והתחילה לחכות לארוחת צהריים. עד הערב היו גם כמה טלפונים."כשניסיתי להבין" היא נזכרת, "מה משמעות הקודים וראשי התיבות במכתבים המפקד העיר לי שזה מיותר. משך היום העסקתי את עצמי בשינה על השולחן. היום שלי עבר באור ניאון ובמזגן ואפילו לא הרגשתי בשינויי מזג האוויר, בקרני השמש ובשקיעתה. ניסיתי להיות בסדר ולקוות לטוב אבל אחרי חודש וחצי התנפחו לי הרגליים ולא יכולתי לסגור את הנעליים. עכשיו אני מצטמררת וחושבת איזה קשר יש בין המסדרים, האטימות והטישטוש לבין אהבת המולדת? מה שקורה לפקידות זה בסך הכל עוול אכזרי".
"הארץ" 30.11.84