אחרי ארבעה חודשי שירות בצה"ל, החליטה הדוגמנית רונית ויגלר , כי לבישת המדים והציות לפקודות אינם בשבילה * הפתרון :נישואים על הנייר לחבר מילדות, המתגורר עתה באוסטרליה * "לכל הדוגמניות שהתגייסו איפשרו לעסוק בדוגמנות אחרי שעות העבודה בבסיס, ורק עלי התלבשו. החלטתי להתחתן,כמוצא יחיד מהמסגרת שחנקה אותי"
רונית ריגלר, דוגמנית, חמש שנים וחצי במקצוע ורק בת 18 וחצי. מודל לחיקוי של הרבה ילדות השואפות בגיל 13 ,14, לעשות קריירה כמותה. בת 13 החלה בדוגמנות , אחרי כיתה י עזבה את בית הספר ובית ההורים והפכה להיות עצמאית עם תואר עוסק מורשה.
בת 18 חזרה לבית ההורים, וכעבור זמן קצר התגייסה לצבא אחרי ארבעה חודשים נישאה והשתחררה מהצבא. ישר מהרבנות יצאה לבלות בפאב עם הבעל גוני ומספר חברים, ומשם חזרה לחדר שלה בבית הוריה, גוני , לעומת זאת הלך לישון בביתו,
היום חודשיים ,אחרי החופה הוא נמצא באוסטרליה, שם מתגוררת אמו ושם הוא מנהל עסק פרטי לציוד גלישה, ואילו היא עומדת לנסוע לעבודה במיאמי. נישואים שכאלה.
מכל הפרקים בחייה זהו הפרק היחידי שלא נוח לה איתו, אם להתבטא בלשון המעטה. "לא מתגאה במה שעשיתי ", אומרת רונית. גוני הוא החבר הכי הכי שלי מאז שהיינו קטנים, ותמיד נהיה חברים בלב ובנפש, אבל נישואים זה עם זו לא היו מעולם בתכנית.
אני לא מסוגלת לעטוף את הקטע הזה בסיפורים על נישואי אהבה וכוונות לחיות ביחד כזוג רגיל. לצערי נאלצתי לעשות את הצעד הזה כדי לצאת ממצוקה קשה שנקלעתי אליה בשירותי הצבאי. אילו רציתי להשתמט מהצבא לפני הגיוס, הייתי מוצאת בקלות את הדרך לא לשרת . ולא רציתי להשתמט. כל מי שמכיר אותי יכול להעיד כמה היה לי חשוב לעשות את הפרק הזה של הצבא חונכתי על הערכים האלה. רציתי לתרום כמו כולם , ולא חלמתי שיתנכלו לי דווקא בגלל הרקע שלי.
לכל הדוגמניות שהתגייסו לצבא איפשרו לעבוד בדוגמנות אחרי שעות העבודה הרגילות בבסיס, דנה וקסלר, ענת כרם, פזית כהן – כולן כולן עבדו במקביל לשירות. רק עלי התלבשו. נפלתי על בוס כזה. שלחו אותי לבסיס תובלה מרוחק מהבית. לא התלוננתי. חשבתי שאעשה מאמץ ואצליח להסתדר. אבל ההתיחסות אלי היתה בנוסח את יכולה לשכוח מהדוגמנות ואנחנו כבר נעמיד אותך במקומך. זו היתה האווירה סביבי מהרגע הראשון בבסיס.
כשהגעתי לבסיס היו הקירות בחדרים מעוטרים בתמונות דוגמנות שלי שהחיילים גזרו מהעיתונים. תיכף ניתנה הוראה להסיר אותן, ועוד באותו יום הוסבר לי שאין לי מה לחלום בכלל על תצוגות כל עוד אני שם.
הביתה נתנו לי לצאת אחת לשבועיים. המון תורנויות. הייתי פקידה כתבנית ומעולם לא לימדו אותי להדפיס. כל הדפסה לקחה לי שעות. נאלצתי, תמיד, להישאר אחרונה במשרד, לסיים את ערימות החומר שהכינו לי להדפסה.
"ארבעה חודשים לא נשברתי. לא השתמטתי. אני לא ילדה מפונקת. כספורטאית התנדבתי בכיף לייצג את הבסיס בימי ספורט והבאתי להם כבוד, גביעים , מדליות, אבל היחס אלי, לא השתנה. הרגשתי שמנסים להשפיל אותי . הגעתי למצב שכל לילה הייתי הולכת לישון עם בכי וקמה כל בוקר עם מחנק בגרון. לא היה לי עם מי לדבר. במצב שנוצר לא יכולתי יותר לתרום לצבא. כך היגעתי להחלטה להתחתן, כמוצא יחידי מהמסגרת הזאת שחנקה אותי. לא הייתי רוצה לשמש דוגמה בנושא הזה לבנות אחרות. אבל אם בחורה כמוני, שבאה לצבא מתוך כוונה לתרום משהו מכישוריה, ויכולתי לתרום כמדריכת ספורט למשל, מוצאת את עצמה מחוץ למסגרת בנסיבות כאלה _ זה צריך לשמש חומר למחשבה לכמה אנשים "…
"לאשה גליון מספר 2124 28.12.87