מתוך "וידויה של אם "
כשבתי באה וסיפרה לי שהיא הולכת להיות מורה חיילת במסגרת המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך – שמחתי, כחברת תיכון דתי, שחיפשה אתגר לאומי – היה זה אך טבעי שתצא לשרות כה חשוב: חנוך והוראה בישובי פיתוח. הבנתי גם שאין זה "צבא רגיל", כלומר : לא מסלול השרות המקובל. שהרי אם זו " מחלקה לתרבות תורנית " - כך בוואדי שלא יהיו כפופים לרשות הצבאית, כשיש החולקים בקרב אישי התורה של הדור אם מותר בכלל לבת לשרת בצבא.
שמחתי – כי עבורי, כניצולת שואה, ההוראה והחינוך הם ביטוי לאהבת ארץ ישראל, וגילום הערכים עליהם חינכנו את ילדינו בבית, ואז – בא ההלם, לפתע ראיתי את ביתי עושה טירונות רגילה, כמו כל בת שמתגייסת, ולא במסגרת נפרדת. הווה אומר: בחברה של בנות אמנם, אך שלא תמיד רמתה גבוהה, שחובה עליה ללבוש מכנסיים כחלק משיגרת האימונים, לאחוז בכלי נשק – ובלא כל איפיון דתי של פרק ראשון זה של השרות. היו בנות דתיות ש "התקלקלו" כבר בשלב הראשון הזה של הטירונות , כתוצאה מהאווירה הלא דתית ששררה שם.
אחרי פרק הטירונות ביקשתי מהמופקדים על יחידת המורות חיילות שיציבו אותה קרוב לביתף כדי שתוכל ללון בבית. הזכרתי כבר את העובדה שאני ניצולת שואה, בעלי – לרגל עיסוקו – נעדר מספר ימים בחודש, הילדים האחרים שלי כבר עזבו את "הקן" – ביקשתי איפה שהבת תוכל למלא את הבדידות. לא היסכמו לשמוע לי. היא שירתה בישוב שלא היה רחוק כל כך אבל לא לנה בבית. ביקשתי שוב ושוב אך נעניתי: "אנו מצטערים, אין מה לעשות. אנו כפופים להוראת הצבא"
כשבתי שבה לחופשות התחלתי להרגיש בשינוי שחל בה, מידת יראת – השמים שבה, שהיתה חזקה ביותר, פחתה והלכה, עד שהפסיקה להיות דתית לחלוטין. כשהחלה את שנת השרות השניה (היא הועברה למקום אחר) ביקשתי לנצל את ההזדמנות ולהציבה במקום בו תוכל ללון בבית – ושוב התשובה היתה משיכת כתפיים," אין מה לעשות".
הפיקוח במקומות השרות של המורות החיילות אינו צמוד. בת יכולה להתרועע עם בחורים לא דתיים. ואיש לא יאמר לה דבר. כשהיא תביא עובדה זו לפני הוריה – הרי זו תהיה עובדה גמורה, ומפח הנפש גדול. בכלל, ברגע שהיא לובשת מדים, קשה לה לחזור אל החברה הטבעית בה גדלה, החברה הדתית לאומית, של בוגרי ובוגרות בני-עקיבא. באופן לא רצוני היא תמצא עצמה בחברה חילונית, שם היא תרגיש יותר טבעי ויותר נוח.
אמרתי לראשי היחידה : אני כבר מעדיפה שביתי היתה הולכת לשרות רגיל. אז. אולי היה מתמזל מזלה והיתה משרתת בקריה וממילא היתה כל יום בבית. אולם בפני המתיימרים לשמור על "הנקודה היהודית – אי אפשר אפילו להעלות בקשה כזו. היא מיד נדחית. כך אובד הפיקוח של האם, כך הבת יוצאת בחברה לא דתית, כך היא "חומקת " מהדפוסים החברתיים שבתוכם היתה צריכה לתפקד. אפילו כאשר נפלה למשכב לא הרשו לה לשכב בבית. היא היתה צריכה ללכת לקצין העיר ולהתאשפז ב"חדר חולים " צבאי שם היתה עדה למחזות לא מוסריים ביותר.
ייאמרו הדברים במפורש?: הבנות והוריהם מקבלים הרושם שיחידת המורות חיילות היא אוטונומית ואיננה כפופה לסדרי ופקודות צה"ל. אין זה כך, ואם מישהו- בת או הוריה – רוצים ליטול סיכון, לפחות שיידעו מראש למה הם הולכים. לי_לא סיפרו על כך ._ ומכאן ההלם, החרדה ותחושת הכעס שהביאו אותי להעלות את הדברים במסגרת זו.
" מתנדבון " – האגודה להתנדבות בעם.