ארבע שנים לאחר שסיימתי את שירותי כמורה חיילת, במסגרת המחלקה לתרבות תורנית, נראה לי שהגישה שלי כלפי השירות השתנתה והתגבשה.
האם הייתי חוזרת על אותו מסלול ? סביר להניח שלא! לא הייתי רוצה שבנותי ילכו בדרכי וישרתו גם הן בצבא. מבחינה הילכתית, הסתפקתי בהצהרה מעורפלת ששמעתי מרב שהתיר "בדיעבד" מורות חיילות, נח"ל דתי ובתי ספר שדה דתיים. הטענות וההצהרות של רבנים גדולים, לא נראו לי עניניות ורציניות (היום אני מכה על חטא בנושא זה , מי אני שאזלזל בדעת גדולים ?) לא הבנתי את המושג "מרשות אביה לרשות בעלה בלבד", וטענתי נגד שיקול זה ש"גם באוניברסיטה ושירות לאומי, עבודה וכו" יוצאים מהמסגרת ואפשר להתקלקל".
חיפשתי לעצמי היתרים ונתליתי בכל קצה של קולה. לא הבנתי אז דברים רבים המהווים את הסכנה שבשירות צבאי, למדתי אותם תוך כדי שירות.
הקסם של העולם החילוני, הפתיחות לכאורה של החברה החילונית פתיחות חד כיוונית בכיוון החילון, זוהי פתיחות חברתית, לא רעיונית. יש בכך כדי לסחוף ולשכר.
בית ספר תיכון דתי הוא חממה שבה את מקיימת מצוות כמצוות אנשים מלומדה, מבלי להתעמק יותר מדי אין לך לפעמים תשובות . גם לא לעצמך, או לחברה. אין לך ידע מה עושים במצב מסויים. ולמרות הכל, אינני שוללת שירות צבאי לבנות על הסף. צריכים לדעתי להיות שני תנאים שבהם אפשר לשקול שירות צבאי.
- א. היתר מפורש מרב המכיר אותך.
- ב. חשבון נפש אמיתי ונוקב , בידיעה שאם לא תעמדי בנסיון, אל לך להיכנס למצב שיובילך לנסיון.
מיכל קדמון.
" נעורים "ניסן תשמ"ה
מתוך מכתב למערכת.