לפני שנים אחדות, בשיחה עם אישיות מן המחנה החרדי הקיצוני במאה שערים, הפתיע אותי בן שיחי בבקיאות שגילה בהווי המתירני המתרקם במרחק של שנות דור מן ההווי בשכונתו. ידעתי שהאיש יצא פעמים ספורות מתחומי סביבתו החרדית. מובן, שלא העליתי בדעתי שבפעמים האלה הציץ אל תוככי העולם האסור. לכן, לא התאפקתי ותוך הבעת התפעלות מן הבקיאות הזאת, שאלתי אותו כיצד רכש אותה לעצמו.
אני זוכר עד היום את הזיק השובב שניצת בעיניו. על פניו התפשט חיוך אירוני, השמור למי שאינו מסוגל להבין את עולמם של השרויים באוהלה של תורה.
"אני יכול להראות לך רבנים שלא עזבו את השכונה הזאת 30 שנה ומכירים את העולם שלך הרבה יותר טוב ממך" אמר האיש, "ככל שהם גדולים בתורה, כן רבות ידיעותיהם גם בתחום זה, מפני שהתורה מכילה עולם ומלואו ואין לך דבר בעולמנו שלא תמצא בה, ממעלות קדושים וטהורים ועד לתחתיות השפל של החטא".
עמדתה של מועצת גדולי התורה בפרשת גיוס הבנות הזכירה לי את השיחה ההיא בלב מאה שערים החרדית. כאדם בלתי מאמין, קשה לי להשלים את התערבותו של מוסד בעל סמכות דתית הלכתית בתהליך של חקיקה חילונית. אבל כמי שמכבד אנשים בעלי עקרונות, קשה לי שלא לכבד את התיצבותם של גדולי התורה מאחורי עקרונותיהם, יהיו התוצאות אשר יהיו. עוד יותר מכך קשה לי שלא לכבד את הכרות האינטואיטיבית של רבנים ישישים, אשר לא יצאו כמעט אל העולם החילוני, עם הווי זר ומוזר לחרדים קנאיים. השיחה ההיא במאה שערים עזרה לי להבין את עמדתם ולראות עד כמה היא מעוגנת במציאות החילונית.
* * * * *
מכל מה שנאמר עד כה בפרשת גיוס בנות, עמדתה של מועצת גדולי התורה היא לא רק הברורה, העיקבית והישרה עם עצמה – אלא מהווה גם פתרון למציאות שהמועצה הזאת, כביכול, זרה ומוזרה לה. הסעיף על ההווי הדתי בהצעת החוק לפטור בנות, ממחיש עד כמה ערים גדולי התורה למציאות הזאת.
בראיה שטחית, מצטיירת ההצעה להעניק פטור לבנות שהצהירו על הווי דתי, כצביעות במערומיה. הסעיף הזה עלול להעניק פתח להשתמטות לכל נערות הביקיני, לכן קל מאוד לנגח אותו בקאריקאטורות עוקצניות. אבל, האמת היא שעמדתם של גדולי התורה ניזונה, בנקודה זו, מראיה נוקבת של המציאות החברתית בישראל. היא מזכירה לי את קביעתו של ידידי החרדי על רבנים וגדולי התורה המכירים את המציאות המתירנית טוב יותר מאלה שחיים בה. כדי להבהיר את הסעיף הזה בהצעת החוק לראות עד כמה הוא משקף את המציאות ועונה על צרכיה, אני מציע לקרוא לו "סעיף הפרייכות".
* * * * *
כל מי ששירת אי פעם בצבא מכיר את המציאות הזאת! כמעט בכל יחידה צבאית, בחזית או בעורף, יש מעמד מוגדר של חיילות, שהן נוסף לתפקידיהן הצבאיים גם המזרון של הבסיס. אפשר לסווג אותן גם לפי מקצועותיהן הצבאיים; הן לא יגיעו לקורס קצינות ולא ישרתו בתפקידים השמורים לבוגרות הגמנסיה המפגינות עתה נגד החוק המוצע.רובן הגיעו לצבא מפרברי הערים ומאזורי פיתוח, מבתים מסורתיים, שבהם נשברה סמכותו של האב הכל יכול אשר נותר במציאות הישראלית מנותק וחסר ישע.
הנערות הללו זקוקות לסביבה חדשה, לסמכות חדשה, לעיצוב מחדש של דפוסי חיים והתנהגות. בשלב קריטי מאוד של חייהן הן מגיעות לסביבה הפוכה מזו שהן זקוקות לה – שבה נוטה האדם להתפרק מאיצטלה של ציוויליזאציה רגילה.
רק מיליטריסטים חסרי תקנה רואים בצבא בית ספר, או מסגרת חינוכית אידיאלית. בצבא לומדים להרוג. מדי פעם נקראים בני תרבות לשירות מילואים, על מנת לשפר את יכולתם בתחום זה. מי שאינו רואה את הכורח שבדבר ועושה ממנו אידיאליזציה – הוא טיפש או פסיכופט. במסגרת כזאת, אין פלא שפקידי בנק מעודנים פורקים עולה של הציוויליזציה מן הרגע שבו הם יוצאים לשרות מילואים. בחייהם האזרחיים לא יעלה בדעתם לנבל את הפה כעדת זאבים מורעבים. אבל מן הרגע שבו לבשו מדים, הם ישרקו אחרי בחורות ברחוב, ינבלו את פיהם, ירשו לעצמם לנהוג כפי שלא חלמו בחייהם האזרחיים. הדבר מקובל בצה"ל, כי שהוא מקובל גם בצבאות אחרים. הוא מעוגן היטב בטיבו של המין האנושי המעודן בשכבות תרבות – אך המסוגל להתפרק מהן בבת אחת, בכל פעם שהוא ניקלע למסגרת מתאימה.
באותה מידה הם מסוגלים לחזור אל עצמם בקלות. מן הרגע שבו פשטו את מדיהם, הם חוזרים להיות פקידי בנק. גם שירות ממושך בקבע אינו מסוגל להשחית אותם ולהרוס את רקמות התרבות שלהם. הרוב המכריע של המשרתים בקבע אינם עושים זאת מפני שנשבעו להקדיש את חייהם להרג – אלא מפני שהם מכירים בכורח להגן על המדינה. מרביתם עושים זאת מטעמים אידיאליסטים.
* * * * *
אבל הפרייכה הקטנה מאזור המצוקה, שאיבדה זה עתה את סמכות אביה, מגיעה לחברה שבה שולטים סטנדרטים שונים מאלה שהיא זקוקה להם לעיצוב עולמה. זוהי חברה שהעגה הצבאית מבטאת היטב את דפוסי ההתנהגות המקובלים בה, ואשר בה מותר ורצוי לגדף ולהתנהג אחרת מכפי שמקובל בחוץ. הנערה הזאת סופגת את הערכים האלה בשלב קריטי מאוד של חייה, כאילו היו אלה ערכי נצח המקובלים בחברה…
בסעיף ההוי הדתי ניסו גדולי התורה להציל פרייכה אחת מישראל ממסגרת העלולה להטביע עליה את חותמה לכל ימי חייה ולדון אותה לגורל קשה עוד יותר מזה שנדונה לו בתוקף נסיבות חברתיות. הרבנים עושים זאת מאחורי סעיף המביא בחשבון שאותה נערה פרייכה עשויה להיות נערת ביקיני זוללת טריפות ומחללת שבת. דווקא משום כך אי אפשר שלא לכבד את עמדתם.
אהרן בכר, ידיעות אחרונות, 11.7.78