נערות בשיא פריחתן נעלמות לתוך המערכת הצבאית שדוחקת אותן. ברוב המקרים, למצבים נפשיים של יאוש, תסכול, דיכאון ותחושת אפסות. החברה הישראלית יצרה נורמה התנהגותית ביחס לשירות הצבאי, המשתקת את אפשרות התגובה של החיילת. איזה תכנון ומחשבה משקיע צה"ל בשימוש בחיילות העומדות לשירותו? הצהרתו של קצין בריאות הנפש של צה"ל שהתריעה על תופעה זו גררה אחריה נזיפה מהרמטכ"ל וניסיון השתקה נוסף.

שבא: "עד היום אני מתעוררת שטופת זיעה מחלומות על התקופה שביליתי במקום שכולו אפור-בז' והרגשתי חשובה כמו אבוקדו"

"הארץ" 30.11.84

המחלה: שעמום ודיכאון

שבא סלהוב, עכשיו עתונאית, נשלחה לבסיס חיל תחזוקה בצריפין. יומה התחיל ב- 7:30 במסדר בוקר. אחרי הבדיקה השגרתית (צחצוח נעליים, תג יחידה וכו') הביאה דואר (כ- 15 מכתבים) למשרד והתחילה לחכות לארוחת צהריים. עד הערב היו גם כמה טלפונים."כשניסיתי להבין" היא נזכרת, "מה משמעות הקודים וראשי התיבות במכתבים המפקד העיר לי שזה מיותר. משך היום העסקתי את עצמי בשינה על השולחן. היום שלי עבר באור ניאון ובמזגן ואפילו לא הרגשתי בשינויי מזג האוויר, בקרני השמש ובשקיעתה. ניסיתי להיות בסדר ולקוות לטוב אבל אחרי חודש וחצי התנפחו לי הרגליים ולא יכולתי לסגור את הנעליים. עכשיו אני מצטמררת וחושבת איזה קשר יש בין המסדרים, האטימות והטישטוש לבין אהבת המולדת? מה שקורה לפקידות זה בסך הכל עוול אכזרי".

"הארץ" 30.11.84

לשחוט את הפרות הקדושות

בהתחשב בזמן פעולתו הקצר ובמיגבלות הרבות, הצליח המטה לייעול לרשום לזכותו הישגים בלתי-מבוטלים:

אלה רק דוגמאות בודדות. דוריאל אומר, כי עמד לדון גם על שחיטת פרות קדושות: למשל – גודל צה"ל. "התחלנו כבר לטפל בזה. למשל, הפרה הקדושה הזו ששמה שרות חובה לנשים. לשם מה? כדי לחפש אחרי זה בנרות תפקידים בשבילן? בצבא מודרני צריך להבין שאסור לתת לכל אפס להיות חייל לוחם, ונדמה לי שפרשת השבויים מוכיחה טענה זו בצורה טרגית. כאשר כל חייל יכול להפעיל טיל, אפשר לצמצם בהרבה את הכח הלוחם, לקחת רק את הטובים ביותר ואת אלה שאינם מתאימים – לשלוח לתפקידי שרותים במקום החיילות".

"מעריב"  9.12.83

טבלת יאוש יומיומית

לצורך רשימה זו שוחחתי עם עשרים וחמש נערות אשר שירתו או משרתות בצה"ל בשנים האחרונות. גם בתמונת המצב של מרבית חיילות צה"ל, הגיבורות המרכזיות אינן אלה שמשתחררות על ידי נישואין פיקטיביים, ניסיונות התאבדות ושאר מעשים חריגים. הגיבורות הן דווקא הרוב – אלה הממצות עד תום את חוויית העליבות, הייאוש, החידלון והאפסות.

הרשימה הזאת עוסקת דווקא בשורה ארוכה של טירוניות המצטרפות יחד לטבלת יאוש – מציאותית, יומיומית, קטנה ואפורה.

רותי (שם בדוי): "בגלל הכישורים שלי שירתתי ביחידה מובחרת. בגלל המשמעת הקשה ולחץ העבודה נזקקתי משך זמן ארוך לטיפול נפשי".

דגנית (שם בדוי): "מאז שגמרתי קורס צפתיות אני מועברת בלי התראה ממקום למקום. כרגע אני ממלאה מקום של פקידה ומכיוון שאין שם מה לעשות אני מנסה לקרוא הרבה ולסתום חורים בהשכלה."

דגנית, רק חמישה חודשים בצבא, עדיין מחייכת בגומות עמוקות ואופטימיות.

זהבה (שם בדוי): "בשבוע הבא אני משתחררת ומתכוונת לפתוח עסק לממכר רקמות. רוב שירותי הצבאי ביליתי ברקמה כי שירתתי במקום שאין סיבה לקיומו".

נעה (שם בדוי): "אני ובנות אחרות אמורות לחסוך בכספי משרד הביטחון. במציאות קורה שאנחנו חוסכות בזמנם של אזרחים עובדי צה"ל. אני עושה עבודה משעממת וחדגונית של אדם שמקבל משכורת וממלא טופס שעות נוספות. הנוכחות שלי במשרד בעצם עוזרת לאזרחים עובדי צה"ל להימצא מחוץ למשרד ולהתפנות לענייניהם".

ענת (שם בדוי): "אני סופרת ימים ושעות. אין לי כוח לכל זה ולכן אני מתחתנת בחודש הבא". ענת משרתת בחיב"ה – בודקת תיקים ורושמת בני מיעוטים. ענצ מרגישה מיותרת מכיוון שסביבה מסתובבים גם אנשי משמר הגבול ומאבטחים. ענת מרגישה חסרת תועלת כי אין לה אפילו גז מדמיע למקרה חרום.

איילת (שם בדוי): "צורת התקשורת היחידה לה זכיתי בתחילת שירותי הצבאי היתה להגיד בטלפון, "הוא ישנו" או "הוא איננו".

שבא סלהוב: "עד היום אני מתעוררת שטופת זיעה מחלומות על התקופה שביליתי במקום שכולו אפור-בז' והגשתי חשובה כמו אבוקדו".

דנה שוקר: "התחלתי את השירות שלי במקום איום, לא היה לי שם אפילו עם מי לדבר. לפי כמות העבודה יכולתי לבוא פעמיים בשבוע אבל הם העדיפו להתעלל בי מידי יום".

שירי לוי: "במסדר הדמעות קיבלתי את ההודעה הנוראה מכל ואחריה עברתי משך ארבעה שבועות קורס פקידות שכלל בעיקר תיוק, הדפסה ושינון מבנה צה"ל. בקורס היינו כולנו שפופות ומיואשות. השירות שלי היה לא מעניין ולא משתלם".

מתוך כתבה בנושא: "שירות חוה". "הארץ" 30.11.84

קטע ממאמרו של הרב יצחק לוי מזכ"ל המפד"ל

בענין גיוס בנות הייתי מאד מצפה, שכותב המאמר יצטט את מקורותיו, אם אכן יש
לו כאלה, מי הם אותם רבנים ציוניים גדולי תורה, שהתירו שירות צבאי בנות.
ידוע לי בברור, שכל הרבנים הראשיים לישראל  – מהרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל
ועד יבלח"א הרב שפירא והרב אליהו  -  אסרו שירות צבאי לבנות (למעט אחד
מהם, שעל פי השמועה התיר שירות צבאי לבנות במיגבלות מסויימות, אך לא ראיתי
שום פסק כתוב על ידו בנושא זה). ההסתייגות משירות צבאי לבנות אינה נובעת
מסטיה כלשהי מהרעיון הציוני אלא רק מכיבוד דעת תורה, שנאמרה ונפסקה על-ידי
גדולי הרבנים הציוניים, שהדריכו אותנו גם בכל יחסינו למדינה.

מעריב 17.5.87

החלטת וועידת התנועה הדתית לאומית

א' אייר תשמ"ז (30.4.87)

 התנועה תפעל להשוואת הזכויות של בנות השירות הלאומי לאלה של בנות המשרתות בצה"ל, התנועה תפעל לביטול גיוס חובה של בנות לצה"ל והחלפתו בשירות לאומי התנדבותי.

הצופה ט"ז אייר תשמ"ז (15.5.87)

גם קצינת ח"ן ראשית עמירה דותן מבינה מדוע אין לגייס בנות דתיות. בראיון ל"לאשה" (29.4.86) היא אומרת:

אם כבר "שוויון" למה לא לגייס גם בנות דתיות?

בנות דתיות בדרך כלל גדלות כל חייהן בחברה הומוגנית, עם בנות בלבד, עם
מנהגים משלהן. זו מסגרת מגינה, אקסקלוסיווית, משפחתית מאוד. גטו של חשיבה
אחרת.

רבות גם נישאות בגיל צעיר. להוציאן פתאום מהמסגרת הזו ולהכניסן למסגרת אחרת, שונה לחלוטין  -  זה בלתי אפשרי.

"לאשה"  29.4.86

תורת המוסר

שחיתות מינית, הפקרות, פריצות ומוסר, הם נושאים ששאקי אוהב לדבר עליהם.
הוא מוכן לגייס את הניסיון שצבר בחינוך שבעת ילדיו לטובת כל אב אחראי
בישראל. "אני ממליץ לכל אב לשמור על בתוליה של בתו עד לנישואיה, וכך יהיו
מאושרות בחייהן. אני מציע להורים שהבת תגור בביתם עד לנישואיה, כדי לא
להעמיד אותה בנסיבות שבהן היא עלולה לאבד את השליטה על עצמה ומוסריותה".
מצהיר שאקי בחגיגיות.

מסיבה זו לא שלח את בנותיו לצה"ל. אמנם הוא, בניגוד לעמיתו בש"ס אינו סבור
שפריצותן של החיילות גורמת להרג חיילינו בלבנון, אבל הוא מסכים אתו שיש
פריצות בצבא.

למה אתה מתכוון?

לכל המקרים הרבים בהם בנות ונשים נוצלו על ידי גבר לשם מילוי תאוות אישיות.

חיים ללא נישואין, תוך נאמנות הדדית, היא בעיניך שחיתות?

בהחלט, זוהי שחיתות מינית ומוסרית מושלמת. ראינו הרבה מקרים של התאבדויות
כתוצאה מן המתירנות הזו. אין לי ספק שחלק בלי מבוטל מן הירידה מהארץ נובע
מההפקרות הזו. כל אב טוב צריך לשמור שבתו לא תידרדר, כי התנהגות ממושכת
כזו גורמת להרס חיי המשפחה. האמנות הדדית היא מרשם בטוח לאושר. אני מונוגם
בכל נשמתי. האשה היחידה המעניינת אותי בחיי היא אשתי וכך אני, ברוך השם,
מאושר.

איך אתה יודע שבצבא יש מקרים של פריצות?

עשרות בנים ובנות סיפרו לי על קצינים שניצלו את מעמדם כדי להשתמש בחיילות.

יום שישי, י"ז שבט תשמ"ה, 8 בפברואר 1985 גיליון 227

ראיון עם ח"כ א, שאקי מהמפד"ל

אל תביאנו לידי ביזיון!

על גיוס בנות לצה"ל

מחזור נוסף של בני משק המתגייס לצה"ל, מעלה איתו מחדש את בעיית גיוס הבת הדתית לצבא.

הקיבוץ הדתי החליט שעל בנותיו להתגייס, כמו כל בת אחרת בארץ, לשרות של
שנתיים בצה"ל ואסר על ה"הצהרה" של בנותיו. נדמה לי שעלינו לעיין מחדש
בסוגיה זו מכמה בחינות.

תחילה עלי לציין, שעל חובה זו של שירות שנתיים תמימות לאומה,
למדינה, אין אני מפקפק כלל וכלל. להיפך, לדעתי חייב הקיבוץ הדתי לפעול ככל
יכולתו להחיל את חובת השירות הלאומי על כל בת ישראל.

אך כל זה אינו נראה לי במסגרת צבאית של היום משלוש סיבות:

אפרט: החברה בצבא היא חילונית, מתירנית וגברית ברובה. עובדה זו קובעת
נורמת התנהגות והתייחסות חופשית ממעצורים וכמעט בהמית אל הבת. את ביטוייה
איני מעז להעלות על הכתב. הבת החילונית רגילה, כנראה, להתייחסות זו, אך
בעיני זהו עלבון לבת. ואני מתכוון הן להתבטאות כלפי הבת והן עליה. וכל זה
אינו ל"כבודה של בת מלך פנימה".

סיבה שניה היא, שאנו מעמידים את הבת בפני ניסיון קשה, שקשה לעמו בו. להיות
בודדה, לעיתים בתוך חברה שאינה שמה לעצמה הרבה סייגים בינו לבינה ודברים
שבעינינו הנם כבל יראה ובל ימצא, אצלך הנם כבר דברים מקובלים, בהכרח מביא
הדבר את הבת לעימותים וניסיונות מאוד לא נעימים של חיזורים, דיבורים
וכדומה. וציבור האומר כל בוקר "ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי
ביזיון", מן הראוי שאת בנותיו לפחות, לא ישלח לניסיונות קשים.

אם יטענו נגדי שהרי גם הבנים עומדים בפני ניסיונות קשים, הרי
שלבנים אין שום צורה אחרת ומסגרת אחרת לשמור על בטחון המדינה. נראה לי שאת
רוב התפקידים שממלאות הבנות ניתן להכניס למסגרת לא צבאית, או לפחות למצוא
פתרון לבת הדתית, כיוון שגם לבת החילונית לא תהיה בעייה כשהבנים החילוניים  ישנו את מנהגיהם. אך אין אני עוסק במאמרי זה במציאת פתרונות, אלא רק מציג את הבעיות.

והבעיה השלישית היא "הבוס", המפקד. אף על פי שהמחוקק הצבאי
לא נתן לשום מפקד גבר סמכויות משמעותיות על בנות, הרי יש למפקדים בצבא מלה
לגבי בנות, כאשר לרוב דעותיהם "משוחררות" מדי, וכך הגבר לא תמיד מסוגל
להבין לנפש הבת ועל ידי קשיחות יתר עלול לפגוע בה קשות.

עמדתי במאמר זה על מספר בעיות שעומדות בפני הבת במסגרת
הצבאית כיום, ולכן לא נראה לי רצוי שהבת הדתית תצא לשרות לאומי שלה במסגרת
הצבאית המקובלת כיום.

                                                                        "ציונים, עין הנצי"ב

 יעקב חלמיש

"עמודים" בטאון הקיבוץ הדתי 413  -  אדר תש"מ

"אשה שמביאה לעולם ששה-שמונה ילדים

תורמת לעם לא פחות מחיילת בצבא"

הרבנית רחל נריה מסבירה למה התפטרה מראשות מפעל ההתנדבות של בנות דתיות 
*  "נפגשתי עם בני ישיבה שהסבירו לי את חומרת הסכנה שבעצם הוצאת בת מן
הבית"  *  אני מתנגדת גם לגיוס בנות חילוניות.

שאלה: המחנה החרדי דתי מנהל מערכה חריפה נגד גיוס בנות. האם אין
בכל המערכה הזאת – בלי להתייחס עתה לאופייה  -  משום הוצאת לעז על בנות
ישראל המשרתות בצה"ל כאילו הן נערות הפקר?

הרבנית נריה (בטון אמהי): אני רואה ערך גדול במאבק הגדול נגד יציאת
בנות מהבית, מכיוון שהוא העמיד בסימן שאלה את הגישה המקובלת, שאין שום
סכנה מעצם יציאתה של בת מהבית לאיזה מקום שהוא. אני מקווה, שמאבק זה עוד
יוכיח את עצמו. אנו כה חרדים לגורל הבת ולטהרתה ולהשקפת עולמה בכל הנוגע
לחיי משפחה קדושים וליחסים שבינו לבינה, שכל חשש שמא משהו עלול, חלילה,
להסיט אותה – ולוא רק במחשבה ובהרהור – מדרך ישראל סבא מקפיץ את כולנו
ומציב אותם על הבריקאדות, ערוכים ונכונים לעמוד בכל מאבק, משום שרואים בכך
ענין של "יהרג ואל יעבור". התמיהה אינה צריכה להיות מופנית כלפי הדתיים.
דווקא הלא דתיים, הרואים כיצד הדתיים מוכנים להיאבק, חייבים להתעורר
ולהגיע להרהורי תשובה: האם אין אנו חוטאים כלפי הבנות שאנו מגייסים אותן
לצבא? האם הקדשנו מספיק מחשבה ודיונים רציניים בעניין הוצאת בנות מהבית
בתנאים של מתח וסכנה?

במערכה המתנהלת אינני רואה הדבקת קו של קלון, חלילה, על בנות
ישראל. אבל שהמצב צריך לעורר מחשבה ולהביא לבדיקה מחודשת של כל נושא גיוס
הבנות לצה"ל – בכך אין לי ספק. בהחלט, כן.

שאלה: כלום בצבא יש יותר הפקרות מאשר בחיים האזרחיים?

הרבנית נריה (חדה ונמרצת): בהחלט! בצבא יש סכנות הרבה יותר גדולות.

שאלה: את שייכת לתנועה דתית-לאומית. השקפתה הבסיסית היא, כי החובה
הלאומית המוטלת על אדם דתי – לא זו בלבד שאינה פחותה, אלא היא אפילו גדולה
יותר. כי הלאומיות יונקת ונובעת מהדת. איפה מילוי החובה הלאומית של הבת?

 
הרבנית נריה (באיטיות): הלאומיות והדת חד הן. אין לאומיות לא דתית
של עם ישראל. אני מתנגדת בהחלט לגיוס בנות לצה"ל. גיוס כל הבנות – גם
החילוניות. אני דורשת לבטל את חוק הגיוס לגבי בנות. לא גיוס זה מציל את עם
ישראל מידי צר. כל בת ישראל הממלאת את חובתה באמונה בכל שטח שהוא – בראש
ובראשונה כאשה, כאם ועקרת בית – ממלאת את חובתה למדינה ולעם במלואה. גיוס
בנות לצה"ל אינו מדאורייתא, אינו הלכה למשה מסיני. החוק לגיוס בנות הוא
תולדה של החברה החילונית ביחס לקיום שוויון גמור בין האשה והגבר.אני
אומרת: הגבר והאישה שווים – אבל שונים. והשוני הוא במהות היהדות. שמעתי
מפי פרופסור ישיש, יהודי ירא שמיים: בתורה יש רק שתי הגדרות בנוגע לאדם -
"בצלם אלוקים ברא את האדם"; ו"זכר ונקבה בראם". זה יסוד היצירה. כאשר
השוני מיטשטש – העולם מתנוון וחוזר לתוהו ובוהו. וזה מה שנעשה עתה, כאשר
מיטשטשים הגבולות בין הגבר והאשה. הגיוס לצה"ל הוא חלק מהטישטוש המסוכן.

האם לכלוא את הבת בבית?

שאלה: מדוע שירות במחנה צבאי, בו הבנות נפרדות מהבנים ויש פיקוח
עליהן מכל הבחינות, לעיתים אפילו יותר מאשר בבית, פסול יותר משירות
בהתנחלות, או בעבודות חינוך, סעד, בריאות וקליטה, במקומות שם אין שום
פיקוח?

הרבנית נריה (לאחר הרהור): אתייחס לחלק השני של השאלה. סכנה קיימת
גם בהתנחלויות וגם בשירותי סעד, חינוך ובריאות. הסכנה היא בעצם היציאה
וההתרחקות מהבית. בחברה המתירנית שלנו כיום, כאשר של דבר אסור הופך למות,
כאשר חסרה צניעות ואין בושה טבעית, יש סכנה בכל יציאה. הרחוב שלנו מסוכן,
הוא הרסני.

שאלה: את מציעה, אם כן, לכלוא את הבת בבית?

הרבנית נריה: אני מציעה, שכל הציבור בארץ – גברים ונשים, הורים
ומורים – יהיו מודעים לסכנה הזאת, שהיא חמורה יותר מהסכנה הבטחונית, ולטכס
עצה ולחשוב מה לעשות לתיקון חיינו ואיך לשמור יותר על המוסר בכלל ועל מוסר
הבנות בפרט.

שאלה: החוגים הדתיים מרבים לדבר על "אווירה דתית". האם אנשים דתיים
הם מלאכים, לא ככל האדם, בלי חולשות ובלי יצרים? האם לא היו מקרים של
סטייה מהמוסר גם אצל דתיים?

הרבנית נריה (בלי להט): ראשית, אנשים דתיים הם לא מלאכים. הם
נורמאליים. הם בעלי יצרים. רבותינו אמרו: אין אפוטרופוס לעריות. אני רק
מקווה, שהחינוך הדתי הצליח לעדן ולרסן את היצרים ושבחור ובחורה דתיים
מסוגלים יותר לשמור

על עצמם.

שאלה: נניח שכך הדבר. איך ההתנגדות לגיוס ולהתנדבות בנות – כלום
אין משמעותה הבעה אי אמון בבנות שקבלו חינוך דתי? האם אין זה מוכיח, שלא
סומכים עליהן יותר מדי?

הרבנית נריה (בתקיפות): אני לא רוצה להעמיד אותן במבחנים ובניסיונות כדי שיוכיחו עצמן שהן גיבורות.

                                                            מעריב ח' כסלו תשל"ב

16.11.71

הגאון הרב אברהם שפירא הרב הראשי לישראל

בראיון מיוחד להצופה 13.4.87

בוחן בתורה שבע"פ הושעה בגלל שפרסם את עמדת הרבנות הראשית בשאלת גיוס בנות לצה"ל. האמנם נהג שלא כדין?

זהו מעשה שלא יעשה. זוהי אחת השערוריות הגדולות שמתאנים לאזרח,שמשתמש
בזכותו להסביר עניינים שאינם נגד החוק, והוא מושעה מפני שמישהו אינו רוצה
בזה. האם הוא עבר על התקשי"ר? כל הרבנים התנבאו בשאלה זו באותו סגנון. לא
היה רב אחד שחייב גיוס בנות, הבוחן פרסם לקט מכל מיני עיתונים, וגם של
השמאל, להראות שהרבנים צדקו, אז לכן מותר לרדוף אותו? התקשרנו עם הפיקוח
ומחינו על כך. לפגוע בפרנסתו של אדם בגלל שהשמיע דעה לגיטימית? זה מתאים
למדינות אחרות, לא למדינת ישראל.